<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יוסי בר אבין</h1>
<h2>דף כג:</h2>
רבי יוסי בר אבין. שהוזכר בכמה מקומות בתלמוד. גרסינן בשמונה שרצים [שבת ק"ז ע"ב] אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שייבש בו כסלע חייב. פירוש משום נטילת נשמה. וכגון שהוא נצוד ועומד, דאין כאן משום צידה. ואשמועינן שמואל כיון שעקרו ממקום חיותו וייבש בו כסלע חייב משום (צידה) [נטילת נשמה]. ואמר רבי יוסי בר אבין ובין סנפיריו דתו לא חיי. ואמר רב אשי לא תימא יבש ממש אלא זב מרירי כשנוגעין בו וחוט של רירין נמשך מן האצבע. ובפרקי דחסידי רבי יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה דרבי יוסי מן דובקרת, שבקיה ואתא לקמיה דרב [אשי] שמעיה דהא אמר שמואל השולה דג מן הים וכו', עד אמר לו ובין סנפיריו א"ל ולא סבר ליה מר להאי דרבי יוסי בר אבין אמרה. א"ל אנא הוא יוסי בר אבין וכו'. וכבר פירשתי בסדר רב אשי כי רב אשי זה הוא היה רב אשי הראשון. ועיין התם כי רבי יוסי בר אבין מן האמוראים הראשונים היה.
וקשיא לי הסודר הא דתנן בשלהי עוקצין [פ"ג מ"ח] ומייתינן לה בפרק המקשה הלכה דבן פקועה [חולין ע"ה ע"א], דתנן דגים מאימתי מקבלין טומאה בית שמאי אומרים משיצודו ובית הילל אומרים משימותו. רבי עקיבא אומר משעה שאינו יכול לחיות. ופירש רש"י דהיינו כגון שייבש [בו] כסלע בין סנפיריו. ומאי בינייהו דג מקרטני. לרבי עקיבא ניחא הא דשמואל ודרבי יוסי בר אבין. דכי היכי דמיחייב לענין נטילת [נשמה] וחשיב כאילו כבר מת. דהא אפילו אם מחזירו למים אינו יכול לחיות. הכי נמי לענין טומאת אוכלין. דהוי כנשברה המפרקת ורוב בשר עמה דמטמא באהל. וכן קרעו כדג ומגבו דמטמא באהל. וכההיא דנטל הירך וחלל שלה [שהיא] נבילה כדאיתא בהכל שוחטין [חולין כ"א ע"א]. ומסקינן התם, תנן התם בפ"א דאהלות [מ"ו] הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאים כזנב הלטאה שמפרכסת. ואסקינן מאי הותזו רשב"ל אומר הותזו ממש רבי אסי אמר רב מני בהבלילת עולות העוף, כרבי אליעזר ב"ר שמעון ברוב שנים. דהא אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו. ובמסכת נזיר פרק (כהן גדול ונזיר), [שלשה מינין] [מ"ג ע"א] מסקינן דלענין טמויי דכולי עלמא עד שתצא נפשו. אבל לענין חילול כהן פליגי רבי יוחנן וריש לקיש. דלריש לקיש אפילו גוסס, ולרבי יוחנן אידי ואידי עד שתצא נפשו. ואפילו הכי כי קרעו כדג או נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא אע"פ שחי עדיין. ומאי שנא דגים. דהא כיון שאינו יכול לחיות הרי מטמא כנבילה, כדאיתא גבי ניטל ירך (אמו) [וחלל] שלה.
ואין לומר דייבש בין סנפיריו הוי כטריפה לענין בהמה, משום הכי מטהרין בית הילל. דהא בעי רב חסדא התם [חולין ע"ה ע"א] נולדו בדגים סימני טריפה לר"ע מהו. תיבעי למאן דאמר טריפה חיה ותיבעי למאן דאמר טריפה אינה חיה. (דהא) משמע דאע"ג דדגים חיותייהו זוטר, כיון דאין במינן טריפה לא חשיב טריפה דידהו מיתה. אבל יובש חשיב כמיתה. ומסקינן לה בתיקו. ואסקינן נמי דאיכא בין בית הילל ורבי עקיבא דג מקרטע. ואמאי מהני קרטוע דידיה, כיון דאינו יכול לחיות והיכא אשכחן חילוק בין טומאת אוכלין לנטילת נשמה כה"ג ומאי טעמייהו דבית הילל.
וי"ל דהיינו טעמייהו דהותזו ראשיהן ושבירת המפרקת ורוב בשר ונטילת ירך וחלל וקרעו כדג, משום דאיתעבד בהו מעשה, וכאילו כבר ניטל החיות. אבל מילתא דממילא קא אתי קא סברי בית הילל דלא חשיב כמת ממש לטומאה אוכלין. ואע"ג דאיכא למימר דלגבי שבת מיחייב, משום דהוי כענין מניח בשר על גבי גחלים ונצלה בו כגרוגרת כמאכל [בן דרוסאי] כדאיתא בכל המנחות באות מצה [נ"ז ע"א] גופא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הניח בשר על גבי גחלים ונצלה בו במקום אחד כמאכל בן דרוסאי (ד)חייב. וכדמסיק רבא התם דאע"ג דמאכל בן דרוסאי אינו גמר בישול כולי האי מיחייב. הכא נמי כיון שאינו יכול לחיות אף כשיחזירהו לים, כאילו כבר ניטלה נפשו לגמרי וחייב.
ונפקא מינה דאם בא אדם אחר לאחר שכבר יבש בין סנפיריו כסלע והרגו, הראשון חייב. דגבי אדם דווקא הוא דפליגי רבי יהודה בן בתירא ורבנן, גבי הכוהו עשרה בעשר מקלות, כדמפרש טעמייהו התם [סנהדרין ע"ח ע"א]. דאמר רבא הכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב. לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם וכו'. כדמסיק התם. אבל לענין שבת לא שמעינן אם הרג גוסס בידי אדם שכבר אינו יכול לחיות אם חייב משום נטילת נשמה גבי דג משמע דפטור.
